"חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם"? על חורבן ובניין

איילת בן שטרית

בשנה האחרונה אני עוסקת רבות במוטיב החורבן והבנייה החדשה בעקבותיו. אנו יכולות לראות את מוטיב החורבן חוזר במקורות שוב ושוב: שבירת לוחות הברית, שרף אפוסטמוס את התורה, חורבן הבית הראשון והשני (משנה תענית ד ו). המוטיב הכואב קיים וחוזר גם במיתולוגיה היוונית והמצרית, אפשר לראות זאת דרך עוף החול, אשר מת בשריפה ומתוכה קמה הציפור לתחייה מחודשת מתוך האפר.
מוטיב זה משריש לנו באופן עמוק את האמונה כי חורבן העולם הישן הוא זה שיוביל אותנו לעולם החדש.

ממש כמו בהמנון "האינטרנציונל" (בנוסח העברי של שלונסקי): "עוֹלָם יָשָׁן עֲדֵי הַיְּסוֹד נַחְרִימָה / מִגַּב כָּפוּף נִפְרֹק הָעֹל / אֶת עוֹלָמֵנוּ אָז נָקִימָה / לֹא כְּלוּם מִתְּמוֹל, / מָחָר – הַכֹּל". כך גם הפילוסוף פרידריך ניטשה מבהיר לנו: "כדי לבנות מקדש צריך להרוס מקדש". אנו למדות כי נדרש קתרזיס. נדרש רגע  בו האדם מגיע לנקודת השפל והכאב ורק משם יכול להגיע להזדככות, לבנייה המחודשת והראויה.

בני ישראל הולכים במשך ארבעים שנה במדבר - ישנו חורבן של דור שלם בשביל לאפשר לידה מחודשת, בכדי לאפשר לדור חדש להיכנס לארץ ישראל. כך מוטיב זה חוזר אלינו גם במהלך ההיסטוריה הקרובה יותר - גירוש יהודי ספרד, שואת אירופה. אנו כואבות, אבלות, נשברות ולאחר מכן, ישנה ציפייה המוכתבת לנו דרך המוטיב החוזר - להיבנות מחדש, להיוולד מחדש. הרי זהו המוטיב - חורבן וגאולה.

החיבור בין חורבן לגאולה ברור לי, חונכתי לזכור כי משבר הוא הזדמנות ללמידה, להתמודדות להתפתחות. המשבר וחורבן מובילים אותנו לפעולה שיכולה לייצר שינוי - הרי אם לא היה מגיע חורבן, איך היינו מייצרות את השינוי? הייאוש הגדול הוא זה שמוביל אותנו לפעולה מחודשת. כך שבעצם, החורבן קורא לנו לשינוי, לפעולה. מתוך הייאוש והכאב אנו מנסות לייצר דבר חדש. החורבן מזכיר לנו שמשהו לא מתנהל כראוי, שאולי הפעם כדאי לשנות קצת את הדרך, לשנות את המסלול. אך האם זו באמת הדרך היחידה? האם כל פעם נצטרך להחריב הכל בכדי לבנות מחדש? האם המהפכה הכרחית או שמע ההתפתחות אפשרית?

אינשטיין אמר כי אנחנו לא יכולות לעשות את אותו הדבר שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות. ואני? נוטה להסכים עם האמירה הזו. איני מאמינה כי צריך לשנות את כל המכלול לחלוטין, קיים גם טוב שחשוב לראות ולשמר, אך לצד זאת - יש צורך לשנות. אחד הציטוטים האהובים עלי נמצא במגילת איכה: "הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ ונָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם". ק.ד.ם הוא השורש הן של קידמה והן של קדום; הוא האיחול להצליח לשנות ולחדש את הקדום, אך גם לשומרו באותה הנשימה.

מוטיב החורבן לא קיים לחינם - אנו נחווה חורבן אישי, לאומי ואוניברסלי כי זהו חלק מהקיום האנושי. השאלה היא האם נצליח ללמוד כל פעם מהחורבן האחרון, ולשנות משהו בדרך. החורבן לא חייב להיות טוטאלי כפי שהמוטיב מכתיב לנו, אולי הוא יכול להיות פשוט עוד שלב של התפתחות, עוד שלב של פרידה מפעולה מסוימת ומעבר לפעולה חדשה - שתחדש אותנו.

אסיים עם איחול עצמי, אישי אך גם לאומי ואפילו עולמי, דרך דבריו של ברל כצנלסון (מקורות לא-אכזב): "דוֹר מחַדש ויוֹצר איננוּ זוֹרק אל גל האַשפּה את ירוּשת הדוֹרוֹת. הוּא בּוֹחן וּבוֹדק, מַרחיק וּמקָרב. ויש שהוּא נאחז בּמסוֹרת קיימת וּמוֹסיף עליה. ויש שהוּא יוֹרד לגלי גרוּטאוֹת, חוֹשׂף נשכּחוֹת, ממרק אוֹתן מחלוּדתן, מחזיר לתחיה מסוֹרת קדוּמה, שיש בּה כּדי להזין את נפש הדוֹר המחַדש". 

איילת בן שטרית הובילה את תחום הבוגרים של מדרשת חנתון