שב איתנו

אודי ברנשטיין

דרוש רעיון גדול כדי להזיז עם ממקומו, אמר הרצל. 

מרטין לותר קינג אמר שיהיה קשה אבל הוא לא מודאג כי הוא היה על ההר וראה את הארץ המובטחת. 

חכמים אומרים לנו בהגדה של פסח שימי חיינו הם העולם הזה אבל כל ימי חיינו, אלה ימות המשיח. 

כי אי אפשר לצאת ממצרים בלי איזו ארץ ישראל מובטחת שנמצאת בראש. ואז כל העבודה הקשה, העבדות, הלחץ, הדחק, הרעב, המרור, הדמים, המסעות במדבר הקשה - כל אלה מקבלים את הצידוק שלהם: אנחנו במסע, הארץ המובטחת נמצאת בקצה. 

והנה, אחרי אלפי שנים - ליל הסדר בארץ המובטחת. חבורות על חבורות, יושבים אל השולחן, זוכרים את מצרים ומודים על הבטחת הארץ שקוימה. לכל ארבעת הבנים יש מקום בתוך הסדר ועם כולם יש לדבר, כי הרע היחידי, הכפירה בעיקר, הוא היציאה מהכלל, מהשולחן; כי העיקר הוא "שב איתנו, זה הבית, תריס פתוח למדבר, שב איתנו כבן בית לא כהלך זר".

בתוך האותות והמופתים עולה מחד קול יהודי שבע-קרבות וגלויות שאומר "דיינו" - יצאנו ממצרים, עברנו מדבר וקטסטרופה, הגשמנו את "בדמייך חיי " היהודי על כל גווניו, עברנו בחרבה, נכנסנו לארץ ישראל, נשבר העול, אבן הייתה לראש פינה. "על כל אלה, שמור נא לי אלי הטוב". אבל גם אם פינו מלא שירה כים ושפתותינו שבח, יש מאידך מילה אחת שקשה לנו לומר – "דיינו". מעמקי הציביליזציה היהודית עולה קול אחר שאומר שלא מספיקה היציאה ממצרים, לא מספיקה ההגעה לארץ, לא מספיקים הגפן והתאנה. לא מספיק לשמור על הקיים - "כל שנבקש לו יהי".

ישנו רעיון גדול יותר שיזיז את העם ממקומו. כי בתוכו צריך להתחולל מקום אחר, בתוך ירושלים הבנויה פועמת ירושלים השלמה שצריכה להיבנות, בתוך בית הנבחרים הקיים והסוער פועם בית הבחירה שדורש להיבנות. ומשיח. ושני הקולות עולים ברעם בתוך הפסח הזה, זעם וחרון אף, מאיימים להרעיד את השולחן כולו ולהפיץ את הבנים לכל עבר, לרוקן את הבית.

אבל משפחה זו משפחה. בית זה בית. נרים את המצות ונברך. 

אודי ברנשטיין הוא מרצה בכיר במדרשת חנתון