תפריט
יואב אנדי
במדינת ישראל של ימינו כולם פלורליסטים – החילונים, החרדים, אנשי הציונות הדתית; התנועות הדתיות הליברליות – ודאי. כל הזרמים וכל הפלגים כולם פלורליסטים.
הרי למה לא? כל אחד יחיה כמו שהוא רוצה, רק תן לי לחיות. כולם רוצים "שלא יפריעו להם". בשיחה עם אנשים אפשר להבחין שלא רק שכולם פלורליסטים – כל אחד גם טוען שהוא הכי פלורליסט.
ובכן, מהו פלורליזם? מה משמעותו? למה כולם אוחזים בו ומסרסים אותו בה בעת?
פלורליזם בהגדרתו הבסיסית הינו ריבוי דעות, אך פלורליזם הוא הרבה יותר מכך. נאמר במשנה בפרקי אבות: "איזהו חכם? הלומד מכל אדם" – אם אני יכול ללמוד מכל אדם, זאת אומרת שאני מבין שאני חסר, ויש לי מה ללמוד מאחרים. כלומר, אני נותן לעצמי ללמוד מאדם שמחזיק בדעות שונות משלי, ואולי אפילו לשנות דעה שאני מחזיק בה. אין פירוש הדבר שאין לי דרך ואין לי אמונה בדרכי, ושאין צורך לחתור לאמת ולכוון אליה – אלא יש לחתור אל האמת ובה בעת להכיר בכך שיש לי מה ללמוד, שישנן דרכים אחרות שייתכן שאינן פחות צודקות ונכונות מדרכי,[1] ואולי אף לבריות שונות נכונות דרכים שונות. תפיסה פלורליסטית כזו אינה מרדדת את השיח אלא מעמיקה אותו; אינה מטשטשת את הזהות אלא מעמיקה אותה. כך או כך, מה שחשוב הוא התהליך המשותף ליצירת ה"יחד" האמיתי. התהליך הזה אינו קורה בלי תקשורת, בלי שיח משותף, בלי הערכה שמאפשרת ללמוד זה מזו, בלי כנות ובלי מחויבות – לא רק לרעיון אלא גם לאדם שמולך.
מה קורה כשמנסים לא רק לתת לחיות, אלא לחיות יחד? "יחד" במובן של עיצוב זהות משותפת, כלומר זהות שדורשת ממני לתת לכולם מקום, לגיטימיות, הכרה והשפעה – ואולי, חס ושלום, אף להשתנות בעצמי.
ובכן, אז התמונה מתחילה להשתנות.
מציאות של "חיה ותן לחיות" היא מציאות שאומרת בעיקרה – אל תשנה לי כלום, אל תתערב בחיי, וודאי שאל תנסה לעצב לי מציאות אחרת. הבעיה היא שאנו, נרצה או לא, חיים יחד ומעצבים את אותה חברה ומדינה, ושואפים לעצב גם את אותה יהדות.
עולם עמוק, יצירתי ואמיתי שכזה מצוי בבית המדרש. כאשר אדם נכנס אל שערי בית המדרש, אחת המילים הראשונות שיפגוש היא המילה "מחלוקת". כל הלימוד שלנו יוצא מן הפער בין המקרא להלכה, בין הרעיונות, האידאות והערכים שלנו לביטויים בעולם המעשה. כל זה דורש פרשנות – מה כתוב שם, למה הכוונה, איך ניתן להבין זאת? זה אומר כך וזה אומר אחרת – מה נכון לעשות ומה לא נכון לעשות, וכן הלאה. אמנם כולנו נבראנו בצלם אלוהים, אך בריות שונות אנו, עם תפיסות שונות והבנות שונות וגם עם מסקנות שונות – זה עצם החיים וזה עצם הלימוד והיצירה.
בבית המדרש אנחנו חיים פלורליזם ואיננו מלמדים אותו או לומדים עליו – הלומד לומד מהטקסט על מנת שישפיע עליו, וכך גם מחבר/ה ללימוד, בעוד שהמורה מאפשר לימוד ואינו מכתיב דעה. כך לומדים ענווה וכך מפנימים שלא כל התשובות אצל המלמד.
עצם הלימוד הוא אשר משנה את הלומד, ולאו דווקא תוכן הלימוד. אנו משתדלים לראות את האדם בכוליותו ולא רק את עמדותיו.
מוכרים לנו מבית המדרש הקדום צמדים של חכמים, "זוגות" שהיו חברים וחלקו זה על זה. מדובר בדורות רבים שהמפורסמים בהם הם, כידוע, הלל ושמאי, אשר עליהם נאמר "אלו ואלו דברי אלוהים חיים". אבל אין זו אמירה שמיוחדת לתקופה מסוימת או לאנשים מסוימים, אלא זו דרך התורה. כשאין מחלוקת, התורה אינה נדרשת כראוי. כשאין מחלוקת אין יצירה – התורה אינה תורת חיים.
במשנה, במסכת חגיגה, כתוב: "הלל ומנחם לא נחלקו, יצא מנחם, נכנס שמאי"! אי אפשר ליצור ולדרוש תורה נכונה כשכולם חושבים אותו דבר, או מפחדים לחשוב אחרת.
חשוב להבין שהכלת אי-ההסכמה והמחלוקות בבית המדרש אינה נובעת מפשרה, האומרת כי זה הוא טבע האדם; מדובר כאן באידיאל, אידיאל של ממש, שכאשר אינו מתקיים יש בכך משום חיסרון אמיתי.
ההבנה היא שהתורה נדרשת מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור (ירושלמי, סנהדרין פ"ד ה"ב, כ"א ע"ב). זו משמעות לימוד תורה. המחלוקת מעידה על עומק התפיסה ולא על חסר בטקסט, שלא הושלם. היא אינה כשל בהעברת המסורה אלא ביטוי לשלמות המסורה.
ובכן, המחלוקת אינה חיסרון באדם. היא אינה השלמה עם חוסר הסכמה שקיים בין אנשים שונים, אלא אידיאל שלימוד התורה חי דרכו. אנו ממש שואפים למחלוקת בבית המדרש, אבל לא לכל סוג של מחלוקת, אלא למחלוקת לשם שמיים. מחלוקת לשם שמיים היא מחלוקת לשם בירור האמת, מחלוקת שכאשר "תעמוד" לא תימחק אלא תתקיים. בהיפוך ניתן לומר כי אם מחלוקת אינה לשם שמיים אלא לשם האגו, לשם האדרת ה"אני", לשם מאבקי כוחות וכו' – היא לא תתקיים לאורך ימים. אם המחלוקת אינה לשם שמיים, היא עלולה להרוס את בית המדרש, ולחלופין בית המדרש עלול לראות את העולם שמחוצה לו כבלתי ראוי לקיום.
זו חלוקה ברורה והגיונית, אלא שהחיים מסובכים ומורכבים מן התאוריה כמעט תמיד. מחלוקת מתחילה מתוך המניע שיוצר אותה, אבל ההמשך שלה – האופן שבו היא מתנהלת – הוא שיקבע בסוף אם המחלוקת לשם שמיים או לא. במחלוקת על כבוד האדם וחירותו אפשר גם לדרוך על אנשים ולרמוס את כבודם – האם זו מחלוקת לשם שמיים? במחלוקת על השלום אפשר גם לרצוח ולהסית – האם זו מחלוקת לשם שמיים? במחלוקת על זהותנו כחברה יהודית ודמוקרטית אפשר גם לפסול חלקים שלמים מתוך החברה, להשתיק אותם, להשחיר את פניהם ולהוציא את דיבתם רעה; במחלוקת על הנגשת החברה לבעלי מוגבלויות אפשר להשפיל אנשים ולרמוס את כבודם; וכן הלאה וכן הלאה. ראוי לתת את דעתנו על הנקודה שבה אנו יוצאים מ"לשם שמיים" ועוברים לחילול שם שמיים.
ואם בדרך שבה מתנהלת המחלוקת אנו עוסקים, הבה נחזור אל בית המדרש – אל אחד מיסודות דרך הלימוד. בכל בית מדרש, מכל המינים, מכל הסוגים והצורות, תוכל למצוא את יסוד החברותא – הלימוד המשותף שהוא מתנה לכל החיים.
חברותא רצינית היא כזו שאנו מתחדדים דרכה, שאנו יוצרים, לומדים ומתעלים דרכה, שאנו לומדים את הטקסט ואת עצמנו ומשתנים דרכה. חברותא חייבת להיות בנויה על שונות (ובעצם אין שני אנשים דומים). חברותא היא מקום של מחלוקת מתוך אהבה, מקום שהלימוד בו אינו נגמר כשיוצאים מבית המדרש, אלא יש בו יסוד של נצח.
דרך שקלא וטריא, דרך דיאלקטיקה של ניגודים, נגיע להבנה משותפת. וגם אם לפעמים נחלוק על המעשה הרצוי, נדע שה"יחד" גדול מן המעשה הספציפי. רוצה לומר – השיטה מחזיקה אותנו יחד גם כשיש חוסר הסכמה בנושא, וגם בפתרון שאליו מגיעים בסוף. פעמים הפתרון לרוחי ופעמים לא, אך מגיעים אליו יחד.
יש להיזהר מלהפוך את בית המדרש לאידיליה מהאגדות – גם שם היו ויש מאבקים יצריים, חרמות, אי-הסכמות, שנאות ועוד. אנשים נשארים אנשים גם בתוך בית המדרש וגם מחוצה לו. ואף הלל ושמאי, שהם הסמל הגדול ביותר למחלוקות לשם שמיים, שתלמידיהם התחתנו זה עם זה למרות המחלוקות הקשות – אף הם לא ניצלו מתוצאותיה הקשות של המחלוקת; אותם תלמידים גם הרגו זה בזה. ומכאן שהאדם, בן האנוש, יכול להפוך כל מסגרת חברתית, מבטיחה ככל שתהיה, למסגרת הגבוהה ביותר או ההרסנית ביותר.
כשלמדתי לתואר שני בחוג לניהול ויישוב סכסוכים, הייתה אמרה נפוצה בין אנשי החוג: כאשר קבוצות בקונפליקט נפגשות בחדר אחד, הן רשאיות שלכל אחת מהן יהיה החלום שלה, שהוא שונה בתכלית מהחלום של חברתה, וזה מקובל, גלוי וידוע – אבל משימת הנפגשים היא לדבר, לכבד, להקשיב זה לזה. אחרי שנים מספר של עבודה בשטח אני סבור שיעילותה של גישה זו מוגבלת לתחומי החדר שבו נערך המפגש. אם לא נחלום חלום משותף על אותה חברה, גם לא נבנה את אותה חברה. השינוי צריך להיות גדול עד כדי כך שהחלום עצמו ישתנה.
כאן ראוי להדגיש שחברה דמוקרטית צריכה להכיל בתוכה קבוצות שונות אשר להן חלומות שונים. לא כולם חולמים על אותם דברים, אבל החלומות חייבים להיפגש. חייבים לייצר יחד משותף. ולשם כך הפלורליזם חייב להיות מאבני היסוד בשיח שלנו.
ובכן, הפער בין בית המדרש, בין הלימוד המשותף והיצירה המשותפת, לבין החיים "מחוץ לכותלי בית המדרש" – אסור שיהיה גדול כל כך. אנו יכולים להמשיך ללמוד וללמד על דברים נעלים, אבל המציאות תראה לנו את הפער העצום שנפער בין העולמות.
מתי פער זה מתעצם? אבקש לתת כמה סימנים לדבר:
כאשר הכוח והאמונה גדולים, והענווה היא רק בפני הקב"ה אבל לא בפני ברואיו, אז עלולה להגיע ההתנשאות שמעורה עם בורות מסוכנת, ואין תרופה לדבר אלא לימוד, שיח וחינוך.
קירות בית המדרש הם, כאמור, קירות של חסד – אפשר לשכוח לרגע מהעולם בחוץ, ולהתעמק בלימוד שמשנה חיים. אך אם קירות בית המדרש הם בבחינת מערה שמנותקת מן העולם ויוצרת עולם אחר, אזי מי שיצא משם עלול שלא לבקש לתקן את העולם המשותף שלנו אלא להחריב אותו. "את עולמי יצאתם להחריב?" שואלת בת הקול את רשב"י ובנו ר' אלעזר, ושולחת אותם חזרה למערה ללמוד תורה בדרך אחרת.
אם קירות בית המדרש חוצצים בין החוץ לפנים בצורה כזו שהחוץ אינו נכנס אל בית המדרש ואל תלמודו, זו בעיה חמורה. כדברי הרבי מקוצק – אם כדי ללמוד על העולם שלנו (העולם שמחוץ לבית המדרש) אדם נדרש להפסיק את לימוד התורה שלו, אזי דומה שעד היום הוא לא למד תורה כלל.
שערי בית המדרש – האם הם נעולים כשיטת רשב"ג או האם פתוחים לכלל הציבור כשיטת ר' אלעזר בן עזריה? מי יכול להיות שותף ליצירה של עתידנו כאן, זהותנו ומורשתנו – ומהו אותו "בית מדרש" שמעצב את התודעה כיום?
המתחים הללו הם ישנים וחדשים כאחד, והתוצאה שלהם יכולה להוביל לאגדות חורבן נוספות או לאגדות של חיים, ובידנו הדבר.
כאשר המאבק על זהותנו כחברה וכעם ועל אופי תורתנו הקדושה נעשה מתוך חוסר אמון, חוסר היכרות והערכה, ואף חמור מאלה – כולנו נכנסים ל"משחק סכום אפס". ומי רוצה להפסיד כאשר המשחק הוא משחק סכום אפס? אי אפשר להיבנות מעמדה כזאת.
איך נחנך במדרשת חנתון אנשים צעירים לתפיסה כה מורכבת? כיצד נעצב זהות עמוקה, ברורה ומורכבת כאחד?
אנו מנסים לחנך בין השאר לשאיפות גדולות, למחויבות גדולה לחברה ולאנשים סביבנו – אלו שבסביבתנו הקרובה ואלו הרחוקים מאיתנו. אנחנו מאמינים בעיצוב זהות דרך מפגש עם דומים ושונים. בבית המדרש במדרשה לא מכתיבים דרך אלא מאפשרים תהליך בירור.
אנו מחנכים לא לחפש הכרה אלא לעצב את הדרך, ועם זאת לא לוותר אף לא לרגע על הלימוד והשיח המשותף עם השונים מאיתנו. בעידן של "פשוט", של "כאן ועכשיו", חיוני לדבר מורכבות, לא כתירוץ לחוסר עשייה אלא כהתמודדות חיונית ומלאת הזדמנויות. ה"יחד" לא מגיע מטשטוש הזהות אלא מעיצובה וחיזוקה. אמנה כמה נקודות התומכות תפיסה זו:
- חשוב שהקול שלי יישמע, אך חשוב גם שאחרים ישמיעו את קולם.
- אפשר להבין שלא כל האמת מצויה רק אצלי, ובו-בזמן להילחם על האמת שלי, ולחתור ללא הרף לבירור האמת.
- לא צריך להסכים עם המציאות בשטח, אבל צריך לקחת אחריות על אותה מציאות.
ועוד ועוד.
אנחנו עושים זאת גם דרך ההרכב האנושי המגוון של החניכים והמורים – בנים ובנות, ממוצאים שונים, ביניהם בעלי צרכים מיוחדים, הנושאים סיפורי חיים שונים, מזרמים יהודיים שונים, ומורים יהודיים וערבים.
בית המדרש שלנו יוצא מדל"ת אמותיו כדי לומר "מה נאה ניר זה". החניכים מתנדבים, מקדמים אקטיביזם, ופוגשים דמויות שונות במסעות בכל הארץ, כדי ללמוד על החיים עצמם.
נוסף על כך, המכינה מנהלת חיי קהילה לאורך היממה והשבוע כולו, וזאת בתוך קהילת הקיבוץ. כך הפעולה החינוכית משפיעה על מרחבי חיים נוספים ולא רק על תחום הדעת.
מקווים אנו לחנך אנשי רוח ואנשי עשייה גם יחד, כאמור "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה".
חשוב להבין שפלורליזם אינו רק עניין של דת ומדינה, והוא גדול יותר ממחיצה בכותל ומזרמים ביהדות. פלורליזם אינו "נישה" בעם היהודי; הוא נוגע בעצם הזהות שלנו, של החברה שלנו, ובעצם היהדות – שפניה מתעצבות ומתגבשות יום יום במדינה שלנו.
פלורליזם הוא אידיאל גדול בתוך בית המדרש; כולי תקווה שהוא יהפוך להיות אידיאל של ממש גם בתוך החברה שלנו, במלוא משמעותו העמוקה – הדבר תלוי בנו ובעבודה הקשה אשר לפנינו.
התחלנו ב"אלו ואלו" ונסיים באותה מימרה: "והלכה כבית הלל" – אנו שואפים ליצירת יחד אמיתי שלא יתפרק בגלל קבלת הכרעה – ערכית או מעשית. אנחנו בונים "יחד" שמכיל את המחלוקות, ופלורליזם שאינו משתק ומפרק את את היחד אלא מעשיר אותו.
הרב יואב אנדי הוא ראש מדרשת חנתון
[1] זהו הפלורליזם החלש, ע"פ הגדרתו של אבי שגיא: שגיא, א' (1997). על המתחים בין דתיים לחילוניים – בין שיח זכויות לשיח זהות, בתוך נחם אילן (עורך), עין טובה, דו שיח ופולמוס בתרבות ישראל (עמ' 408–430). תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד.
מדרשת חנתון, צומת המוביל, קיבוץ חנתון 1796000
