תפריט
נורית נוביס-דויטש
במדינת ישראל דרים בכפיפה אחת בני דתות, תרבויות ועדות שונות. מצב זה מוביל לשאלה, כיצד ניתן ורצוי לחיות ביחד. ישראל היא גם מדינה המאמצת דפוסי חשיבה אינטלקטואליים מערביים של תחילת המאה ה-21, וביניהם הפרדיגמה הרב-תרבותית המתאפיינת בהתרחקות מתפיסות עולם כוללניות ובמעבר להכרה בריבוי תפיסות וערכים. שני נתונים אלו מציבים את החברה הישראלית בעמדת מוצא נוחה לאימוצה של חשיבה פלורליסטית, ואכן, בעשורים האחרונים נשמעו קריאות לחינוך לפלורליזם ולרב-תרבותיות מצד הוגים, אנשי חינוך ופוליטיקאים רבים.
אולם עד כמה אכן ריאלי לשאוף לחברה של אנשים פלורליסטים? האומנם מסוגלים רוב בני האדם ליישם חשיבה המכונה "פלורליסטית"? יתר על כן, האם הם מעוניינים בכך? שאלות כאלו ממעטות לעלות אצל נושאי דגל החינוך לפלורליזם. אולי, כפי שהתריע הסופר ס. יזהר, משום שלמחנכים יש נטייה לנסות לעצב תלמידים ברוח אותם ערכים נעלים שחברת הבוגרים כושלת במימושם.[1] אם נרצה לקשוט עצמנו לפני שנקשוט ילדינו, ראוי שנתייחס לשאלות אלו קודם שנציע תוכניות חינוכיות לפיתוח חשיבה פלורליסטית.
לגבי מצב הפלורליזם בישראל של ימינו ישנן הערכות סותרות. נסים קלדרון (2000, עמ' 141) טוען שהפלורליזם הישראלי אינו אלא מס שפתיים: "רבים מאוד מן הישראלים מתנהגים וחושבים כמו פלורליסטים בעל כורחם. הם יודעים שהגיוון של החברה הישראלית הוא מציאות קישחת, אבל יש בהם יצר מושרש, וחלום יקר, לחשוב על ישראלי אחד ולא על ישראלים רבים". בל נשכח גם שישנן בישראל תת-חברות, ובהן קבוצות בעלות אידאולוגיות מוניסטיות, או חברות מסורתיות-סמכותניות, אשר באופן מוצהר אינן מעוניינות לאמץ השקפת עולם פלורליסטית. מן הצד השני, דוד גורביץ' (2012) טוען שניתן לראות בארץ יותר ויותר סימנים לעידן הפוסט-מודרני המוביל לאימוץ העמדה הפלורליסטית. ההתנגדות להומוגניות תרבותית לובשת צביון של חשיבה פוליטית חדשה; נוצרת גרסה ישראלית של ה"דיון באחר" – האחר האתני, התרבותי, המיני, של החברה הישראלית; ועולות תשובות שונות ואף מנוגדות לשאלה "מהו להיות ישראלי".
חיבור זה ידון בתנאים הנחוצים על מנת לכנות אדם "פלורליסט", ובקשיים העומדים בפני יישום חשיבה פלורליסטית הלכה למעשה. נפתח בסדרת הבחנות בתוך מושג הפלורליזם; נציע שתי הגדרות של האדם הפלורליסטי: המינימליסט והמקסימליסט; נמנה כמה קשיים הכרוכים באימוץ חשיבה פלורליסטית; ונבחן תכונות או יכולות שהן תנאי לחשיבה כזו בתחומי הקוגניציה, האישיות, הזהות והעמדות. נסיים בחזרה לשאלות שעימן פתחתי – עד כמה שכיחה החשיבה הפלורליסטית בארץ, ומה ניתן לעשות כדי לקדמה.
ישעיה ברלין, הוגה שהשפיע רבות על הבנת מושג הפלורליזם, הציע למושג את ההגדרה הפואטית הבאה: "תפיסה שלפיה בני אדם עשויים לשאוף אל תכליות רבות ושונות ועם זאת להיות רציונלים לגמרי, אנושיים לגמרי, מסוגלים להבין זה את זה, לגלות סימפטיה זה כלפי זה, להפיק נחת רוח זה מזה" (1995, עמ' 22). בלב הגדרה זו ניצבת הערכת הריבוי, ואנו נאמץ הגדרה זו בהמשך דיוננו, אולם יש הגדרות נוספות, שונות למדי מזו של ברלין, שכן פלורליזם הינו מושג רב-משמעי. למשל, יש המשתמשים במילה "פלורליזם" כדי לבטא –
ההגדרה הראשונה מתארת מציאות חברתית-דמוגרפית של ריבוי, וכדי להבחין בין משמעות תיאורית זו של המושג לבין שאר ההגדרות שכוללות ממד של "רצוי", נכנה מצב של ריבוי בשטח בשם פלורליות. לפי הבחנה זו, החברה הישראלית היא פלורלית (ולראיה, ריבוי הדתות, העדות והלאומים המרכיבים אותה), אולם אין היא בהכרח פלורליסטית.
ההגדרה השנייה לקוחה מתחום מדעי המדינה, ועוסקת לא במצוי אלא ברצוי. לפי הגדרה זו, פלורליזם משמעו הכרה בקבוצות כמו מיעוטים ולאומים, מתוך הנחה שהכרה היא צורך חברתי חיוני: כאשר אחרים מכירים באדם ובקבוצת שיוכו, זהותו העצמית וביטחונו בעצמו מתעצמים. אי-הכרה בקבוצות מסוימות, לא רק שמביעה חוסר כבוד אלא גם פוגעת בבני הקבוצה ויוצרת אצלם רגשי נחיתות.[3]
ההגדרה השלישית לקוחה מתחום הפילוסופיה: כאן, פלורליזם הוא עמדה הטוענת שאין מערכת ייחודית וכוללנית אחת של עקרונות המסבירים את המציאות, אלא יש כמה מערכות כאלו. גם אם נתאמץ מאוד לחשוף או להמציא תאוריה אחת רחבה שמסבירה כל דבר במציאות, לא נמצא דבר כזה, משום שהמציאות מורכבת. דומה הדבר במקצת למשפטי אי-השלמות של המתמטיקאי קורט גדל (Gödel), שבעזרתם הוכיח שהמאמץ למצוא סדרה שלמה ועקבית של אקסיומות לכל העולם המתמטיקה נדון לכישלון.
ההגדרה הרביעית היא תשובה לשאלה בחקר האדם: האם קיים רק מערך אחד של ערכים או עקרונות מוסריים מוצלחים וראויים עבור בני האדם? אנתרופולוגים ופסיכולוגים תרבותיים טוענים שקיימת במציאות יותר משיטה מוסרית אחת או מערכת ערכית אחת שמצליחות להוביל חברות ופרטים לרווחה ולשגשוג, אולם שלא כל מערכת חברתית היא מוסרית, ויש גם שיטות לא-מוסריות בעליל. כלומר, פלורליזם הוא העמדה שישנם קני מידה להערכה אתית של התנהגות אנושית, אלא שקני המידה הללו מספקים יותר מתשובה אחת נכונה.
נשים לב שההגדרות השונות נבדלות זו מזו לא רק בתחומים שבהם הן נטועות, אלא גם במושג שאותו הן מעמידות כניגוד לפלורליזם.
בהגדרה הפוליטית, ההפך מן הפלורליסט הוא הסובלן. הסובלן נוקט עמדה פרדוקסלית הדוחה את העמדה ה"נסבלת" כשקרית, אך מוכנה לסבול אותה ולא לבטלה, בשל ערכי זכות הביטוי של האחר, או מתוך שיקולים תועלתניים. כך, הסובלן יהיה מוכן להנחיל זכויות לבני אדם כפרטים, אולם לאו דווקא להכיר בקבוצות השיוך שלהם, או לקבל את גרסתם למציאות, אם היא שונה משלו.
בהגדרה הפילוסופית, מי שחושב שישנו הסבר אחד כולל למציאות הוא מוניסט, בניגוד לפלורליסט שגורס שהמציאות לא ניתנת לצמצום כזה.
ובהגדרה האנתרופולוגית-תרבותית, מי ששונה מהפלורליסט הוא הרלטיביסט, הטוען שאין סיבה אובייקטיבית לכך שדבר נחשב טוב או רע, מלבד מה שאנשים בתרבויות מסוימות ובמצבים מסוימים נוהגים, ולכן עצם הצבת השאלה האתית היא מיותרת.
גם מעבר להגדרות השונות של המושג, לא כל ה"פלורליזמים" חד הם. לא הרי נכונות לקבל שהעדפותיו הקולינריות של האחר שונות משלי כהרי נכונות לקבל שיחסו לעבדות שונה משלי. אם נבין באופן כללי את החשיבה הפלורליסטית כנכונות לקבל ריבוי, נוכל להמשיג אותה כסדרה של מעגלים מתרחבים, מהפרטי אל הכללי. קל ביותר לאמץ חשיבה פלורליסטית באשר לפרט ולהעדפותיו, וקשה ביותר לאמצה לגבי תפיסת המציאות הרחבה. במילים אחרות, נוכל למיין חשיבה פלורליסטית לפי תחום התוכן[4] שעליו היא מוּחלת. נמנה, אם כן, כמה תחומים שעליהם ניתן להחיל, או לדחות, חשיבה פלורליסטית: פלורליזם תרבותי עוסק בטענה ש"יש יותר מנורמה אחת", פלורליזם אתי – בטענה ש"יש יותר מטוב אחד", ופלורליזם אונטולוגי (תחום בפילוסופיה העוסק בשאלה מה קיים) – בטענה ש"יש יותר מאמת אחת". את התחומים ניתן לסדר במדרג, על-פי מידת ההרחבה של התחום שבו מקבלים כלגיטימי את השונות של האחר.
במחקרים שערכתי בתחום הפסיכולוגיה החברתית, מצאתי שברוב המקרים אדם לא יהיה פלורליסטי בתחום מסוים, אלא אם כן אימץ גם את סוגי הפלורליזם הקודמים במדרג. לכן פחות אנשים יאמצו חשיבה פלורליסטית ערכית מאשר נורמטיבית, ועוד פחות יאמצו פלורליזם מוסרי. נימוק אפשרי לכך הינו שהצורות של ההנחות האחרונות כוללות בתוכן את צורת ההנחות הקודמות, ולהפך אין זה נכון. במובן זה, התחומים משקפים סדר לוגי של פרשנות לחוויה ההולכת ונעשית מורכבת, ככל שהחשיפה למגוון רב-תרבותי הולכת וגדלה. השערות אלו אוששו לגבי ילדים, מתבגרים ומבוגרים.[5]
בשלב זה כדאי להציב תמרור אזהרה בדיון: הקורא עלול להגיע למסקנה שבתחומי הפלורליזם שתיארתי יש גם מדרג ערכי (דבר התלוי בעמדת הטוען), ולא רק מדרג אמפירי (דבר שניתן למדוד ולהוכיח). יש להיזהר מקביעה כזו. עלול להשתמע ממנה, למשל, שפלורליסט מוסרי הוא "מתקדם" יותר ממוניסט מוסרי. חשוב לזכור שהוגים גדולים כמו קאנט ואריסטו טענו שקיים עיקרון מוסרי אוניברסלי אחד ראוי, ולכן סוגיה זו היא לכל הפחות שנויה במחלוקת.
על-פי הוגים שונים (שגיא, 1997; Woodman, 1999; Pedersen, 2018), פלורליזם נחלק לשני סוגים מרכזיים: פלורליזם חלש מניח שיש טוב אחד או אמת "אי שם" במציאות, אך אין ביטחון שהוא מצוי כבר בעמדה מסוימת או שניתן לזהותו. נימוק אפשרי לצידוד בפלורליזם חלש הינו "פלורליזם מתוך ספקנות", כלומר, הטענה שחוסר שלמות הידע והמצב האנושי דורשים מידה של פתיחות ופלורליזם כלפי האחר, שכן הוא עשוי להתגלות כ"צודק" בסופו של דבר. לעומתו, פלורליזם חזק מניח שיש טובים שונים ומגוונים, או שהמציאות במהותה היא מורכבת ורבת פנים, וערכים שונים אינם ניתנים להשוואה, ולכן לא ניתן לדרגם באופן היררכי. נימוק אפשרי לצידוד בפלורליזם חזק הוא "פלורליזם מהלל" (сelebratory pluralism), כלומר, התזה שחברות מתעשרות מהמימוש של אורחות חיים שונים, המעידים על כוח היצירתיות האנושי ומאפשרים מגוון דרכים לחיים טובים.
לסיכום נוכל לטעון שאדם עשוי להחיל חשיבה פלורליסטית על תחומי תוכן שונים (כגון נורמות או ערכים), ושלחשיבתו עשוי להיות גוון שונה (פלורליזם חלש או חזק) בהתבסס על נימוקיו לאימוצה. למעשה, אם נצייר בדעתנו טיפוסים שונים של פלורליסטים, כמבוסס על כל החלוקות שעשינו עד עתה במושג, נגלה כי יש יותר מדרך אחת להיות פלורליסט. כדי להמחיש זאת, הנה תיאורים של פלורליסטית מינימלית ופלורליסטית מקסימלית:
הפלורליסטית המינימלית דוגלת בשיח זכויות ומאמינה שגם לָאַחֵר מגיעות זכות הביטוי, חופש ההתאגדות, חופש הפולחן. יחסה לאחר הינו חיובי-מתון, ואם היא נרתעת רגשית מאחרוּת, הרתיעה היא ברמה נשלטת. נגדירה כ"פלורליסטית חלשה", כי היא מאמינה (או מקווה) שישנה אמת ברורה "אי שם", אולם היא מכירה במוגבלות המוח האנושי להכירה בוודאות. הפלורליזם שלה מתבטא בפתיחות לקונבנציות ונורמות שונות משלה. נצפה שתתמוך בזכויות האחר ותתנגד לגזענות ולדעות קדומות.
הפלורליסטית המקסימלית היא בראש וראשונה פלורליסטית קוגניטיבית. היא תופסת את המציאות כמורכבת, מזהה בה דילמות וסתירות שלא ניתן ליישבן, ומאמינה שערכים שונים וסותרים יכולים להיות "טובים" במקביל. הפלורליזם שלה יונק ממקורות רלטיביסטיים; נגדירה כ"פלורליסטית חזקה", כי היחס החיובי שלה כלפי האחר כולל מרכיב של הערכה ומשיכה לעושר ומגוון תרבותי וערכי. פלורליסטית זו אינה חשה שאמונותיה הן היחידות הנכונות, אם כי היא עשויה לגרוס שלא כל המערכות הערכיות שוות (דהיינו, שקיימות מערכות ערכיות שראוי לשלול אותן באופן גורף). התחומים שעליהם היא מחילה את הפלורליזם יכללו, מלבד הנורמטיבי, גם את הראוי ואולי את המוסרי והאונטולוגי. נצפה שתתמוך בחברה שיש בה מקום ממשי לריבוי ערכי, ותתנגד להגמוניות-כוח סמויות בחברה.
בין הפלורליסטית המינימלית והמקסימלית ייתכנו כמובן מצבי ביניים. כשאנו שוקלים את השאלה "למה אנחנו מחנכים כשאנו מחנכים לפלורליזם", ראוי להעמיד מול עינינו את האדם האידיאלי שלנו: האם הוא פלורליסט מינימלי או מקסימלי? ואולי אינו פלורליסט כלל? האם נוכל להיות פלורליסטיים לגבי שאלה זו?
רגע לפני שנסיים עם שלל ההבחנות שלנו, נבחין בין חשיבה פלורליסטית לבין התנהגות פלורליסטית. לא כל מי שטוען שהוא פלורליסט גם נוהג באופן פלורליסטי בפועל, ולא כל הנוהג באופן פלורליסטי דוגל בפלורליזם כעיקרון. יכול אדם להאמין באופן עקרוני שהמציאות מורכבת, אולם בפועל הוא מעדיף לתבוע סט אחיד של התנהגויות או אמונות בחברה שלו או אפילו בעולם כולו. יכול אדם אחר להיות מוניסט מובהק מבחינה רעיונית, ובכל זאת לאפשר ריבוי התנהגויות ואמונות, גם אם הוא חושב שהן "שטויות", מנימוקי סובלנות.
הבחנה זו מעוררת את השאלה – איזוהי השכיחה יותר: החשיבה הפלורליסטית או ההתנהגות הפלורליסטית?
מצד אחד, ניתן לשער שבפועל נמצא יותר גילויים של התנהגות פלורליסטית, משום שהיכולת הקוגניטיבית לקבל לגיטימיות של שני דברים מנוגדים היא יכולת מורכבת, ואילו על מנת לנהוג באופן פלורליסטי בפועל ניתן להשתמש בסכימות חשיבה פשוטות, כגון "גם אם שונים אפשר להסתדר" או "חברות אינה קשורה באמונות", מבלי להזדקק לשאלה הקוגניטיבית המורכבת כיצד ייתכן שגם אני צודק וגם הוא צודק.
מנגד, ניתן לטעון שהתנהגות תמיד מושפעת ממרכיבים נוספים על קוגניציה, כגון מוטיבציה לפעולה, הרגלי התנהגות, דעות קדומות ועוד – ולכן נצפה ליותר "מס שפתיים" פלורליסטי מאשר יישום הערך בפועל. אין למחקר כרגע תשובה חד-משמעית לשאלה זו (אני מנסה להשיב עליה במחקרי כרגע), אולם חשוב לזכור שהפלורליזם כעמדה אינו צפוי לנבא אלא חלק קטן מההתנהגות הקשורה בקבלת האחר. עמדה פלורליסטית היא מרכיב חשוב, אולי תשתיתי, בהכוונת התנהגות, אולם המרחק בין עמדה לבין התנהגות עדיין רב.
לרבים מאיתנו, הפלורליזם נשמע כעיקרון מוצלח. הוא מתקשר בדמיוננו לקבלת האחר, לדחיית הגזענות והדעות הקדומות, ולעמדה מתקדמת יותר מן הסובלנות שעושה מאמץ "לסבול" את האחר. דא עקא שהפלורליזם הוא עמדה מורכבת ובעייתית לאימוץ. לא נוכל לחנך לפלורליזם אלא אם כן נבין לעומק את האתגרים שניצבים בפני החשיבה הפלורליסטית. למרות הפופולריות הנוכחית שלה, חשיבה פלורליסטית דורשת התמודדות עם דילמות וקשיים משמעותיים ואמיתיים מאוד, ובהם:
א. כיצד ייתכן ריבוי אמיתות? האם מושג האמת אינו מתנגש עם מושג הריבוי?
ב. מהם הגבולות שיש להציב לפלורליזם ערכי ומוסרי על מנת לאפשר מקסימום מורכבות בתפיסת העולם, מבלי להגיע למצב שבו אין שום משמעות לשיפוט ערכי?
ג. כיצד ניתן להצדיק אמונה בריבוי אמיתות ובמקביל לאמץ באופן אישי עמדה אחת כטובה ונכונה? ובמילים אחרות: מה היחס בין גיבוש זהות ופיתוח מחויבות אישית לבין פלורליזם?
ד. האם כדאי לשלם את מחיר הקשיים הרגשיים הנובעים מוויתור על תפיסת עולם אחת, יציבה וחד-משמעית, לטובת העמימות הפלורליסטית?
בחלק זה של החיבור אנסה לפרק בקצרה כל אחד מהקשיים הללו, ולהציע כיוונים להתמודדות איתם.
לגבי הקושי הראשון, במובן מסוים פלורליזם קוגניטיבי קשה יותר לתפיסה מרלטיביזם: קשה מספיק להשתכנע שאין במציאות "אמת" או "טוב", אולם האמונה שקיימות במקביל אמיתות שונות, גם כאלו שסותרות זו את זו, ושלמרות זאת הן נכונות, היא אמונה שעומדת בסתירה לתפיסה הלוגית המערבית הבסיסית, אשר לפיה לא ייתכן "X" ו"לא X" במקביל, כאשר X הוא קביעה עובדתית כלשהי. האנתרופולוג שוודר (Shweder, 2011, pp. 353-4) טוען שהקושי הקוגניטיבי בפלורליזם מוסרי הוא שקשה לאחוז בו ללא פלורליזם אונטולוגי:
Moral pluralism is a very difficult position to defend, and, speaking for the defense, I think it matters a lot precisely how it gets argued… any sustained defense of moral pluralism in criticism of a universalistic formulation like Kohlbergs’ is probably going to have to justify a cognitive pluralism of beliefs, e.g. the Christian acceptance of evil as a universal force coexisting with the Buddhist rejection of evil as a universal source.
בתור כיוון אפשרי להתמודדות עם סוגיה זו, נציין שזוהי בעיה שאופיינית במיוחד לאלו מאיתנו שהתחנכו בתרבות המערב, שכן תפיסות מתרבויות אחרות, כמו תרבויות המזרח הרחוק, תרבויות ערב ותרבויות אפריקאיות, לא מייחסות ללוגיקה הפורמלית את אותו משקל מכריע שמיוחס לה אצל יורשי הפילוסופיה היוונית העתיקה. כך למשל, פנג וניסבט (Peng & Nisbett, 1999) מצאו שנבדקים סינים הרבה פחות מתקשים להכיל סתירות לוגיות, שכן הם מאמצים תפיסה דיאלקטית שמשמרת רכיבים בסיסיים של נקודות מבט הפוכות, בעזרת "דרך אמצע". לכן, הפלורליזם שאני מדברת עליו כאן הוא עמדה שמאפיינת ומייחדת את החשיבה המערבית העכשווית, שנאבקת במורשת ה"או-או" שהולידה הלוגיקה האריסטוטלית. ייתכן שכאן הסוד טמון בקידום חשיבת "גם וגם", שגם לה יש יסודות רעיוניים מוצקים, אפילו – ואולי דווקא – בתרבות היהודית, שמורשתה כוללת את העמדה "אלו ואלו דברים אלוהים חיים".
הבעיה השנייה, דילמת הגבולות, מציבה את השאלה היכן נמתח הגבול בין נוהגים אתיים לגיטימיים לבין התנהגויות פסולות לחלוטין. האם מילת נשים הוא נוהג שנקבלו במסגרת הפלורליזם? האם נהיה פלורליסטים כלפי חברות פוליגמיות? חברות שיש בהן עבדים? ומה לגבי מעשים ששנויים במחלוקת תוך-תרבותית, כמו הפלות או המתות חסד? האם עלינו לקבל את כל הגישות לשאלה זו כלגיטימיות? עצם אימוצה של עמדה "פלורליסטית" אינו פוטר מהצורך לקבוע קריטריון או סדרת קריטריונים לנוהגים שנקבלם כמוסריים. יתר על כן, ניתן לטעון שבכך רק דחינו את המוניזם בשלב אחד ולא ביטלנו אותו, שהרי הקריטריון לפסילת עמדה כזו ולא אחרת הוא קריטריון מוניסטי. זהו אתגר עצום בחשיבה פלורליסטית, ולא אוכל לנתחו לעומק, אולם ככיוון אפשרי להתמודדות עימו אציין: ככל שנפרש יותר מצבים כעוסקים בנורמות, או למצער בערכים, ופחות מצבים כעוסקים בחובה המוסרית (הנחשבת כחזקה וכמצויה בלב הזהות של רוב בני האדם), או בתפיסות לגבי המציאות – הרי שעוצמת האתגר תתעמעם. למשל, אם נתפוס סוגיות של תפקידים מגדריים כסוגיות הקשורות בערכים תרבותיים כמו שמרנות ובתפיסות עולם כמו מהותנות, הרי שנוכל לשמוע ולהתעניין גם בדעות של חברות שבהן תפקידי הגבר והאישה נבדלים אלו מאלו. אם נמשיג אותם כסוגיה מוסרית בלבד, העוסקת בצדק, אזי לא יהיה מקום לריבוי דעות בנושא זה. אם נחשוב על אמונה דתית כמשקפת אמת אונטלוגית, יקשה עלינו לקבל אפשרויות של אמונה דתית שונה משלנו. לעומת זאת, אם נחשוב עליה כמאמץ אנושי לתת שם והמשגה לבלתי-ניתן-לתיאור, הרי שנהיה פתוחים יותר לדרכים מגוונות להבנת הנשגב.
פן נוסף של בעיית הגבולות הוא ההתמודדות עם השאלה כיצד יש להתייחס לקבוצות ופרטים אשר אינם מקבלים את הנחות היסוד של הסובלנות, ואינם פלורליסטים בעצמם. האם עדיין עלינו להיות פלורליסטים לגביהם, או שכאן נציב את גבול הפלורליזם שלנו? שאלה זו עולה בישראל בהקשר של חברות מסורתיות אשר אילו היה ניתן להן הכוח, ייתכן שהיו מחייבות תפיסת עולם אחידה. האם ניתן להן לגייס "מאמינים" לשורותיהן? המשפט המערבי פתר אתגר זה באופן משביע רצון יחסית, בכל הנוגע להתנהגות לא-פלורליסטית, בעזרת הכלל "נהג על-פי עמדותיך, כל עוד אינך פוגע באחרים". מכיוון שעמדות לא-פלורליסטיות אכן פוגעות בקבוצות ופרטים לא מעטים, נראה שניתן להסתמך על המגבלה שמתווה לנו מערכת המשפט בעניין זה: לאמונות לא-פלורליסטיות יש מקום ותפקיד חשוב בחברה, ולהתנהגויות כאלו יש מקום, כל עוד אינן באות על חשבון האחר.
הדילמה השלישית נוגעת לזהות מגובשת מול פלורליזם. היא נובעת מהקושי לאמץ עמדה אחת שאיתה מזדהים, שכלפיה מחויבים ולאורה פועלים, ובמקביל להחזיק בָּעמדה שיש יותר מדרך טובה אחת לנהוג. כאשר עומדים מול הריבוי הלגיטימי, עשוי להתגלע קושי בנכונות להתחייב לאידאולוגיה, דת, או מערכת ערכים מסוימת. ויליאם פרי (, p. 341970Perry, ), שערך מחקר מקיף על התמודדותם של תלמידי אוניברסיטה עם החשיפה ליחסיות ולמגוון ערכי, מתאר את בעיית המחויבות בעולם פלורליסטי כך:
If all I have been taught up to now is open to questions, especially to my question, then my sense of who is responsible shifts radically from outside to me. But I see too that my questions and my answers are likewise open to question. Yet if I am not to spend my life in questions about questions and am to act, choose, decide and live, on what basis am I to do it?
חוקרים אחרים (כמו מרדכי ניסן, 2012; Glaser, 2008; Novis-Deutsch, 2013) טוענים שלבני האדם יש יכולות שאין לזלזל בהן, לאחוז בעמדה עקרונית אחת ובו-בזמן להישאר פתוחים לריבוי עמדות. הכלי שמאפשר זאת הוא היושרה הפנימית של האדם לגבי זהותו מרובת-הפנים. ניסן (עמ' 14, 16) מסביר מדוע מנהיג ומחנך מוצלח הוא דווקא זה שזהותו אינה לכידה ועם זאת היא כן מחויבת:
תפיסה רווחת בפסיכולוגיה רואה בלכידות ובבטחון תכונות חיוניות לזהות, כתנאי לתפקוד נאות. על תפיסתה של הזהות כלכידה ובטוחה קמו לאחרונה עוררים המצביעים על העובדה האמפירית של קיום סתירות ושינויים בערכים ואמונות של אנשים המתפקדים בצורה נאותה. [...] לצד מודעותו של המנהיג בעל הזהות הפלוראלית, לפלוראליות של זהותו, הוא גם נושא עמדה פלורליסטית. ביסוד עמדה כזו נמצאת תפיסה דיאלקטית מסדר שני המלכדת את התפיסות השונות או אף הסותרות שבזהותו, דוגמת הוכחה מפורשת בקיומן של תפיסות טוב שאינן מתיישבות זו עם זו. [...] הזהות הלא לכידה או הלא בטוחה יכולה לשמש נקודת מוצא לבירור המורכבות של אמונות, ערכים ואורחות חיים בחברה ובעידן בו אנו חיים.
ורביעית, ישנם מחירים רגשיים משמעותיים להחזקה בתפיסת עולם עמומה ומורכבת. הפסיכולוג החברתי פיליפ טטלוק (Tetlock et al. 1985, 1996) טוען שככלל, ההכרה בקונפליקט בין ערכי בסיס אינה רצויה לבני אדם ואינה נפוצה, משום שהיא מכאיבה מבחינה רגשית ומביכה מבחינה פוליטית. במידת האפשר, יעדיפו אנשים להתמודד עם קונפליקט בין ערכים בטכניקות פשוטות יותר ופחות מעוררות קונפליקט, כגון הכחשה או עימום. ההשלכות הרגשיות של חשיבה פלורליסטית עשויות לכלול – אובדן של תחושות היציבות והביטחון, שהן מנת חלקו של המאמין בדרך נכונה אחת; צורך מייגע לבחון תדיר כמה פרספקטיבות לכל מצב ולהתחשב בעמדות סותרות; וויתור על התחושה המרגיעה שהגעתי אל המנוחה והנחלה, כי האמת "נמצאת אצלי".
ממצאים שלי לגבי אנשים פלורליסטים-במיוחד הראו שהם דיווחו על אי-נוחות מתמשכת הנובעת מוויתורם על תפיסת עולם הרמונית, פשוטה וחד-משמעית (Novis-Deutsch, 2015). זהו דחף אנושי שיש להכיר בו ולתת לו מקום, אבל אין הכרח לאפשר לו לשלוט עלינו. כאן יש לחינוך – העצמי או הציבורי – תפקיד מכריע. כמו בכל עת שאנו מנסים להרגיל עצמנו לעמדה שאינה נוחה אך היא רצויה, עלינו לחזק את היכולת הנפשית שלנו להכיל מורכבות ואי-ודאות. נושא זה מובילנו אל העניין השלישי והאחרון שבו אדון: מה נדרש כדי שנוכל לאמץ עמדה פלורליסטית?
מהם התנאים אשר מאפשרים להתמודד עם קשיים כמו אלו שהזכרתי ולאמץ לחשיבה פלורליסטית? לעמדה הפלורליסטית נדרשים מאפיינים קוגניטיביים המאפשרים לנו להכיר במורכבות המציאות; מאפיינים רגשיים-אישיותיים המאפשרים לנו להישאר בהכרה כזו ולא להכחישה למרות הפיתוי שבתפיסת עולם אחידה והרמונית; ועמדה ערכית המעניקה מוטיבציה לאימוץ חשיבה פלורליסטית. אם ברצוננו לחנך לפלורליזם את עצמנו או את ילדינו, עלינו להבין מהן אותן היכולות שיש לטפח במתחנך.
מרכיב מרכזי בפלורליזם הוא היכולת לזהות ריבוי פרספקטיבות ולדעת ש"לא כולם חושבים כמוני". בהתאם, תנאי לחשיבה פלורליסטית יהיה היכולת הקוגניטיבית לקחת ולהבין פרספקטיבות של האחר. סביר להניח שילד שלא עבר את השלב שפיאז'ה כינה השלב האגוצנטרי בחשיבה הקוגניטיבית (שלב שמסתיים בסביבות גיל 6-7, ומתאפיין בכך שהילד עוד לא הפנים שלאנשים אחרים יכולות להיות פרספקטיבות שונות ממנו לגבי העולם), יתקשה לפתח חשיבה פלורליסטית.
זהו תנאי מינימום לפלורליזם, אבל אפשר גם לטעון שיש צורך בחשיבה פוסט-פורמלית כדי לפתח את היכולת הפלורליסטית באופן מלא. זוהי חשיבה של אדם מבוגר, חשיבה סוציו-קוגניטיבית המכילה פרספקטיבות מרובות, הכרה בסתירות שאינן ניתנות לפתרון, והקשריות של ידע (Kincheloe, 1993).
מושג נוסף שעשוי להיות שימושי כדי להמשיג את היכולת הקוגניטיבית הנדרשת מאדם פלורליסט הוא "מורכבות אינטגרטיבית". חשיבה מורכבת כזו דורשת דיפרנציאציה – הבחנה במגוון אספקטים או ממדים של המצב, ואינטגרציה – פיתוחם של חיבורים מורכבים בין המאפיינים המובחנים. בני אדם שנמצאים בצד הלא-מורכב של הרצף נוטים להישען על חוקים חד-ממדיים כאשר הם מפרשים את המציאות, ומגיעים להחלטות כיצד לנהוג על בסיס פרטי מידע בודדים בעלי בולטות גבוהה. לעומתם, בני אדם שנמצאים בקצה המורכב של הרצף נוטים לפרש אירועים במונחים רב-ממדיים ולשלב בהחלטות הפעולה שלהם מגוון נתונים (Suedfeld, 2000). במחקרים נמצא שביטויי חשיבה המשלבת דיפרנציאציה ואינטגרציה הם נדירים למדי, בייחוד בזירה הציבורית. למשל, בבדיקה של נאומים בפרלמנט האמריקני נמצא שמעל 50% מההצהרות שקודדו עבור מורכבות אינטגרטיבית זכו בציון 1 – הכחשה מוחלטת של עמימות או קונפליקט. פחות מ- 10% מהמדגמים המקודדים שיקפו ציון של מעל 4 מתוך 7 (Tetlock, 1985). עם זאת, נמצא כי אנשים שמסוגלים למורכבות מחשבתית כזו מצליחים לנבא את העתיד על סמך נתונים מההווה, טוב יותר מאחרים (Tetlock & Gardner, 2016).
נתונים אלו מרמזים שפלורליזם קוגניטיבי מלא הוא מצרך נדיר, בהיותו מבוסס על תנאים שרוב האוכלוסייה אינה מקיימת או אינה מעוניינת בהם. ייתכן שאם נחנך צעירים להתמודדות עם המורכבות האינהרנטית בעולם, הם יפתחו את החשיבה המורכבת הנדרשת לפלורליזם קוגניטיבי. הכשרה כזו היא למעשה חינוך ל"חשיבת גם וגם", ורצוי מאוד לשלבה במערכת החינוך החל משלביה המוקדמים ביותר. אולם היכולות הקוגניטיביות אינן היחידות שנדרשות כדי לאמץ חשיבה פלורליסטית.
לרגשות תפקיד מכריע באימוץ עמדה פלורליסטית: הרגש החיובי כלפי השונות הוא המאפשר לעמוד באי-הנוחות שבעמדה הפלורליסטית (בן זאב, 1998). כל אחד מן התנאים האישיותיים שיוצג להלן מבוסס על קושי רגשי נפוץ כלפי חשיבה פלורליסטית, אשר אצל אנשים מסוימים מוכלל והופך לתכונת אישיות שמונעת חשיבה פלורליסטית.
קושי רגשי אחד בחשיבה פלורליסטית הוא הקושי לשאת עמימות. אדם שאינו מסוגל מבחינה רגשית להתמודד עם העדר תשובות מוחלטות, יתקשה מאוד לפתח חשיבה פלורליסטית. אלזה פרנקל-ברונצוויג (Frenkel-Brunswik, 1949, p.115) הגדירה "חוסר סבילות לעמימות" (ambiguity intolerance) כ"נטייה להגיע לפתרונות של שחור-לבן ולהשיג סגירות מוקדמת לגבי הערכת המציאות, לעיתים על חשבון עקרון המציאותיות שלה, ולחפש קבלה או דחייה מקיפה, בלתי מותנית ולא-עמומה של בני אדם אחרים".
אדם שחושש משינויים ומחדשנות עשוי גם הוא להיסגר בפני עמדות שונות, חדשות ומנוגדות לשלו, ולכן גם מידת התכונה האישיותית של פתיחות לשינויים (Openness to change), שנחשבת לאחת מחמש התכונות האישיותיות הגדולות (The big five), צפויה להתקשר לחשיבה פלורליסטית.
קושי רגשי אחר שעשוי להגביל חשיבה פלורליסטית הוא הקושי לחוש אמפתיה כלפי מי ששונה מאיתנו.
מחקרים רבים הראו שהנטייה האנושית לחוש אמפתיה כלפי סבלו של האחר מצטמצמת מאוד כאשר האחר שייך ל"קבוצת חוץ", כלומר, שונה מאיתנו במובן מהותי (Han, 2018; Shamay-Tsoory et al., 2011). ישנם הסברים אפשריים שונים לכך. אחד המעניינים שבהם הוא שכאשר אנו שופטים את האחר כ"לא מוסרי" או "לא ערכי", עשוי רגש האמפתיה כלפיו להיתפס כחוסר נאמנות לקבוצת הפנים שלנו. כאשר האחר נחשב לאויב, ניסיון להבינו עשוי להיתפס אפילו כבגידה, כאקט לא-מוסרי. על מנת לשנות תפיסה כזו, יש ללמד אנשים כיצד להיות אמפתיים כלפי "אחרים" מבלי לחוש שיש בכך פגיעה בקבוצת הפנים.
התנאי האחרון ואולי המובן מאליו ביותר לגבי אימוץ חשיבה פלורליסטית, הוא שעל האדם הפלורליסט לרצות להיות פלורליסט. בקביעה זו כוונתי להדגיש שחשיבה פלורליסטית אינה רק יכולת או תכונה, כמו אינטליגנציה או ביישנות, שניתן למדוד במנותק מתפיסת עולם. האדם הפלורליסט הוא בראש וראשונה אדם המאמין בפלורליזם. לשם המחשה, סביר שבקרב קבוצות בעלות אידאולוגיות פונדמנטליסטיות נמצא אנשים רבים שהם אמפתיים ובעלי חשיבה מורכבת לעילא, המסוגלים לשאת עמימות ולהבחין בפרספקטיבות של האחר, אך הם אינם פלורליסטים, משום שהם מתנגדים לפלורליזם כתפיסת עולם. לדעתם, יש בעולם מערכת אמת אחת, זו שבה הם מחזיקים, וכל האחרים פשוט טועים. במילים אחרות, על מנת שחשיבה פלורליסטית תצא מן הכוח אל הפועל דרושה עמדה פלורליסטית. מעבר לתנאי בסיסי זה, כל שנוכל לומר על קשר בין עמדות ופלורליזם יהיה בגדר זיהוי מתאמים ולא תנאים.
ניתן היה לצפות למתאם בין חשיפה לתרבויות שונות לבין עמדה פלורליסטית באוכלוסייה, אולם קשר זה הוא מורכב: מחד, חברה שאינה חשופה לאף תרבות אחרת לא תיאלץ לפתח חשיבה פלורליסטית בין-תרבותית. ואכן, נראה שלא במקרה התפתחה הרב-תרבותיות בארה"ב, מדינת המהגרים. מאידך, יש הטוענים שדווקא החיכוך בתרבויות זרות יוצר אנטגוניזם ומסויגות מפני האחר. הפילוסוף של החינוך צבי לם (2000, עמ' 20) מעיר: "אילו היה ולו רק קורטוב של אמת במשאלה החסודה [שחשיפה יוצרת פלורליזם] היו היהודים בני האדם המקובלים והאהודים ביותר בעולם [...] אלא שדווקא באותן הארצות בהן היו היהודים מעורים ומעורבים באוכלוסיות אחרות שם פרחה האנטישמיות במלוא כיעורה". ואכן – בישראל, למרות שמדובר במדינה רבת-תרבויות, מידת הפתיחות כלפי אחרים היא נמוכה מאוד לפי מחקרים רבים של המכון הישראלי לדמוקרטיה, מכון גוטמן, ועוד (Novis-Deutsch, 2013).
על מנת להשיב על השאלה עד כמה שכיחה חשיבה פלורליסטית באוכלוסייה, יש למדוד את החשיבה הפלורליסטית, ולזכור שעמדות משתנות בין תרבויות ותקופות. אולם כלים למדידת עמדה פלורליסטית ומחקרים לגבי שכיחותה אינם נפוצים כרגע במחקר החינוכי והפסיכולוגי. עד היום התעניינו חוקרים הרבה יותר בשכיחותן של גזענות, אפליה וסטראוטיפיזציה, אולי משום שאלו נתפסות כמסוכנות לחברה. אולם אם ברצוננו להתקדם מעבר לסובלנות קובלנית, הגיע הזמן להשקיע מחשבה ומאמץ במדידת עמדות חיוביות כלפי האחר ובהקנייתן, ולא רק למדוד ולצמצם עמדות ששוללות שונוּת.
לאחר שנדע למדוד אותה, נוכל גם להכשיר תלמידים לחשיבה פלורליסטית: אין סיבה עקרונית לכך שלא נצליח לחנך את רוב תלמידי המדינה להיות פלורליסטים מינימליסטים, בעלי גישה חיובית בסיסית כלפי האחר, פתיחות לשונות תרבותית, והתנגדות לאפליה. שכיחותה של עמדה כזו באוכלוסייה תלויה בעיקר באקלים התרבותי, והיא תגבר ככל שהדמוקרטיה והסובלנות יוכרו כערכי בסיס משותפים. אם מעוניינים גם להכשיר תלמידים להיות פלורליסטים מקסימליסטים, יש להתחיל בהכשרה ל"חשיבת גם וגם" ולפתיחות רגשית לשונות, כבר בשלבים המוקדמים של הלימודים.
כפי שניסיתי לטעון, ישנן יכולות שהן תנאים הכרחיים אך לא מספיקים לפיתוח חשיבה פלורליסטית, כגון היכולת לזהות פרספקטיבות של אחרים והיכולת לשאת עמימות. יכולות אחרות כמו חשיבה מורכבת הן תנאים לא הכרחיים, שמאפשרים פלורליזם עמוק יותר. אולם העמדה התומכת בפלורליזם היא תנאי מרכזי המאפשר את מימוש היכולות מן הכוח אל הפועל. נראה כי המשקל שיש לייחס לשני סוגי התנאים משתנה עם הגיל: בעוד שבילדות כדאי לפעול לחיזוק כלים בסיסיים של יכולות שיאפשרו חשיבה פלורליסטית בעתיד (כגון סיוע לילדים לזהות נקודות מבט של אחרים, העמדתם במצבים עמומים כדי לפתח סף תסכול גבוה יותר לעמימות וכדומה), הרי שבקרב האוכלוסייה הבוגרת יש לתת משקל רב יותר לקידום רעיונות ערכיים-עקרוניים פרו-פלורליסטיים, מתוך הנחה שאלו יקדמו חשיבה כזו אצל מי שהבסיס הקוגניטיבי לכך כבר קיים אצלו, ויצמצמו ביטויי התנהגות אתנוצנטריים אצל מי שאינו נוטה לחשיבה כזו.
מתווה אפשרי לקידום המחקר על פלורליזם בישראל יכלול – פיתוח ותיקוף של כלים המודדים חשיבה, עמדה ונטייה פלורליסטית; מחקרי מתאם הבוחנים את הקשר בין פלורליזם לבין מאפיינים חברתיים ואישיותיים שונים; וכן מחקרים שמטרתם לבחון כיצד ניתן לקדם חשיבה פלורליסטית בקרב קבוצות שונות בישראל. כשנדע יותר על מה מאפשר החזקה בעמדה הפלורליסטית, נבין יותר כיצד ניתן לחנך אליה בהצלחה.
בן זאב, א' (1998). ישר מהלב: רגשות בחיי היום-יום. תל אביב: הוצאת זמורה ביתן.
ברלין, י' (1995). האנושות – בול עץ עיקש, פרקים בהיסטוריה של רעיונות. תל אביב: הוצאת עם עובד.
גורביץ' ד' וערב, ד' (2012). פוסטמודרנה. בתוך אנציקלופדיה של הרעיונות. תל אביב: הוצאת בבל.
לם, צ' (2000). חינוך רב תרבותי, בין תרבותי – האם יש בזה ממש? בתוך מרים בר-לב (עורכת), חינוך לתרבות בחברה רב תרבותית, סוגיות בהשתלמויות מורים (עמ' 17–21). ירושלים: האוניברסיטה העברית בירושלים, המחלקה להשתלמויות מורים.
ניסן, מ' (2012). זהות חינוכית כגורם מרכזי בפיתוח מנהיגות בחינוך. ירושלים: מרכז מנדל למנהיגות חינוכית.
סמילנסקי, י' (1975). על חינוך ועל חינוך לערכים. תל אביב: ספריית מן המוקד, עם עובד.
קלדרון, נ' (2000). פלורליסטים בעל כורחם – על ריבוי התרבויות של הישראלים. חיפה: הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה.
שגיא, א' (1997). על המתחים בין דתיים לחילוניים – בין שיח זכויות לשיח זהות, בתוך נחם אילן (עורך), עין טובה, דו שיח ופולמוס בתרבות ישראל (עמ' 408–430). תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד.
Frenkel-Brunswik, E. (1949). Intolerance of ambiguity as an emotional and perceptual personality variable. Journal of Personality, 18(1), 108–143.
Glaser, J. (2008). Authenticity and integrity in jewish education. In J .Cohen & E. Holzer (Eds.), Modes of educational translation (pp. 147–204). Jerusalem: Mandel Foundation and Magnes Press.
Han, S. (2018). Nurocognitive basis of racial ingroup bias in empathy. Trends in Cognitive Sciences, 22(5), 400–421.
Kincheloe, J., & Steinberg, S. (1993). A tentative description of post-formal thinking: the critical confrontation with cognitive theory. Harvard Educational Review, 63 (3), 296–320.
Novis-Deutsch, N. (2013). Narrative routes to Jewish religious pluralistic identities. International Journal of Jewish Education Research, 5-6, 91–118.
Novis-Deutsch, N. (2015). Identity conflicts and pluralism – What can we learn from religious psychoanalytic therapists? Journal for the Theory of Social Behaviour, 45(4), 484–505.
Novis-Deutsch, N. (2018). The one and the many: Both/and reasoning and the embracement of pluralism. Theory & Psychology, 28(4), 429–450.
Pedersen, N., Jang, L. L., & Wright, C. (2018). Pluralist theories of truth. In Edward N. Zalta (Ed.), The Stanford encyclopedia of philosophy, URL = <https://plato.stanford.edu/archives/win2018/entries/truth-pluralist/>.
Peng, K., & Nisbett, R. E. (1999). Culture, dialectics, and reasoning about contradiction. American Psychologist, 54(9), 741–754.
Perry, W. G. (1970). Excerpts from “forms of intellectual and ethical development in the college years: a scheme”. In Puka, B. (Ed.), Defining perspectives in moral development (pp. 231–248). NY & London: Garland publishing inc.
Shamay-Tsoory, S. (2011). The neural bases for empathy. The Neuroscientist, 17(1), 18–24.
Shweder, R. A. (2011). Commentary: Ontogenetic cultural psychology. Bridging cultural and developmental approaches to psychology, 303–310.
Suedfeld, P. (2000). Cognitive styles: Personality. In A. E. Kazdin (Ed.-in-chief), Encyclopedia of psychology (Vol 2, pp. 166–169). Washington, DC and New York: American Psychological Association and Oxford University Press.
Taylor, C., & Gutmann A. (1992). Multiculturalism: Examining the politics of recognition. Princeton, NJ: Princeton University Press.
Tetlock. P.E., Bernzwieg, J., & Gallant, J. (1985). Supreme court decision making: Cognitive style as a predictor of Ideological consistency of voting. Journal of Personality and Social Psychology, 48 (5), 1227–1239.
Tetlock, P. E., & Gardner, D. (2016). Superforecasting: The art and science of prediction. New York: Random House.
Tetlock, P.E., Peterson, R., & Lerner, J. (1996). Revising the value pluralism model: Incorporating social content and context postulates. In Seligman, C., Olson, J., & Zanna, M. (Eds.), The psychology of values (pp. 25–51). Mahwah NJ: Lawrence Erlbaum Associates Publishers.
Woodman, G. R. (1999). The idea of legal pluralism. In B. Dupret, M. Berger, & L. al-Zwaini (Eds.), Legal pluralism in the Arab world (pp. 3–19). The Hague: Kluwer Law International.
[1] "לא רחוק מן האמת כי המידות הטובות אין להתחיל לבקשן בין הילדים כי אם בין הוריהם. ואולי כשיחדלו העיתונים לדווח יום יום על מעשיהם היפים של המבוגרים יפציע היום הראשון לפניה הנרגשת אל הילדים [...] כלום יהיה זה מוגזם לשער כי התביעה הנמרצת והעיקשת "לחנך לערכים" אינה באה אלא מ"מצפון שחור" של המבוגרים?" (סמילנסקי, 1975, עמ' 74).
[2] לקסיקון לועזי-עברי, 1996, פרולוג, עמ' 502.
[3] ראה למשל טיילור וגוטמן Taylor & Guttman, 1992)).
[4] על-פי הבחנותיו של כהן (Kohen, 1993), תאוריית ה-domains שפיתח אליוט טוריאל (Elliot Turiel, 1995) ומחקרים על "תחום הראוי" של מרדכי ניסן (1996).
[5] Novis Deutsch 2001, 2013, 2015, 2018. לדוגמה: במחקר שנערך על ילדים בכיתות ב', ה' וט', נמצא כי קיים מדרג של שיפוט פלורליסטי – מתחום ההעדפה האישית, שהיה הנרחב ביותר; דרך תחומי הקונבנציה והראוי; ועד לתחום המוסר, שהיה המצומצם ביותר בכל הגילאים (לא נבדק פלורליזם אונטולוגי, מתוך הנחה שכמעט ולא יימצא אצל ילדים).
ד"ר נורית נוביס-דויטש, החוג ללמידה, הוראה והדרכה באוניברסיטת חיפה, היתה מרצה בכירה במדרשת חנתון
מדרשת חנתון, צומת המוביל, קיבוץ חנתון 1796000
