תפריט
נירה נחליאל
כַּאֲשֶׁר הַגּוּף הָרַךְ / מָט לִנְפֹּל / וְהוּא מְגַלֶּה חֶרְדָּתוֹ מִפְּנֵי הַקֵּץ / לַנְּשָׁמָה, / מַצְמִיחַ עֵץ הַשִּׁגְרָה הַנָּמוּךְ / שֶׁאָבָק אֲכָלוֹ / עָלִים יְרֻקִּים פִּתְאֹם.
כך מתארת בשפתה המופלאה המשוררת זלדה את פוטנציאל הלבלוב והצמיחה שטמון גם ברגעי החרדה ואי הוודאות, ואף בשגרת החיים המאובקת, השפופה.
בימים אלה, בהם נפגשים ימי אי הוודאות מפני המגיפה עם ימי האבל על חורבן בתי המקדש, יש מקום לשאול - איך מתנהלים בעקבות חורבן? איך ממשיכים?
בעקבות משבר גדול עלול להיות קושי רב לחזור לחיי השגרה. החיים נדמים כחסרי טעם, ולעיתים אף יש תחושה שהנאה ושמחה מחללות את זיכרון העבר.
חורבן בית המקדש השני, שמצוין בט' באב, הביא לחורבן המרכז הרוחני ולערעור סדרי החיים, והציב קושי גדול: איך ממשיכים מכאן? חז"ל עסקו בסוגיה זו, ותיארו את תחושות האנשים בתוך האבל הגדול:
משחרב הבית האחרון רבו פרושין בישראל, שלא היו אוכלין בשר ולא שותין יין.
נטפל להן רבי יהושע, אמר להן: בניי, מפני מה אין אתם אוכלים בשר?
אמרו לו: נאכל בשר, שבכל יום היה תמיד קרב לגבי מזבח, ועכשיו בטל?!
אמר להן: לא נאכל. ומפני מה אין אתם שותים יין?
אמרו לו: יין נשתה, שבכל יום היה מתנסך על גבי המזבח, ועכשיו בטל?!
אמר להם: לא נשתה.
אמר להם: אם כן לחם לא נאכל, שממנו היו מביאין שתי הלחם ולחם הפנים;
מים לא נשתה, שמהן היו מנסכין מים בחג;
תאנים וענבים לא נאכל, שמהן מביאין ביכורים בעצרת!
שתקו.
אמר להם: בניי, להתאבל יותר מדיי אי אפשר, ושלא להתאבל כלל אי אפשר.
אלא כך אמרו חכמים: סד אדם את ביתו בסיד ומשייר דבר מועט, זכר לירושלם;
עושה אדם צרכי סעודה ומשייר דבר מועט, זכר לירושלם;
עושה אשה תכשיטין ומשיירת דבר מועט, זכר לירושלם, שנאמר (תהילים קל"ז ה): 'אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי', וגו'.
וכל המתאבלים עליה בעולם הזה שמחים עמה לעולם הבא, שנאמר (ישעיהו ס"ו י): 'שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה' וגו'. תוספתא, מסכת סוטה, פרק טו, משנה ה'
האגדה מתארת את תחושת חוסר הטעם שחשו האבלים ללא מקדש, וכביטוי לכך צמצמו את קיומם למינימום הנדרש ואסרו על עצמם הנאות. אפשר להבין את רצונם להיאחז בזיכרון, לשמר באמצעות ההיעדר את זיכרון המקדש על טקסיו השונים, ולבטא את חסרון הקודש, שמגדיר גם את החול. לכן הם נמנעו מלאכול ולשתות את מה שהיה נהוג להקריב בקדושה על המזבח.
רבי יהושע מבין לליבם, אך הוא מבין גם את חוסר האפשרות להמשיך כך את החיים, ומציע להם דרך להמשיך לחיות עם האבל – לחיות כרגיל אך להותיר 'זכר למקדש' בכל מקום בשגרת חיינו.
כדאי לשים לב למרחבי החיים המשמרים את הזיכרון לפי הסיפור: בית ("סד אדם את ביתו בסיד ומשייר דבר מועט"), אוכל ("עושה אדם צרכי סעודה ומשייר דבר מועט") ואשה ("עושה אשה תכשיטין ומשיירת דבר מועט"). מרחבים אלה מהדהדים את אמירת חז"ל: 'שלשה מרחיבין דעתו של אדם, אלו הן: דירה נאה ואשה נאה וכלים נאים' (בבלי ברכות, דף נז, ע"ב). אלו הם, כפי הנראה, שלושת המרכיבים הבסיסיים של חיי האדם בעיני חז"ל, ובכל אחד מהם יש לתת ביטוי לזיכרון החורבן.
אתם מוזמנים ומוזמנות לחשוב על מקומות בזמן ובמרחב שבהם אתם מציינים ומשמרים זיכרונות – של אירועים קשים או טובים, אישיים ולאומיים. האם גם הם חלק מהיומיום, מחיי השגרה, חלק מהחיים, או שהם מוגדרים במקומות וזמנים ייחודיים, שיש להכנס אליהם במיוחד?
למשוררת סיוון הר שפי יש הצעה אחרת לשימור הזיכרון:
בחדרי חדרים
כְּשֶׁנִּבְנֶה אֶת הַבַּיִת
דְּלָתוֹת רָאשִׁיּוֹת לְאַרְבַּע רוּחוֹת
חַלּוֹנוֹת לְאַרְגָּמָן שֶׁל שְׁקִיעָה
לְמַשַּׁק זְרִיחָה
נוֹתִיר חֶדֶר אֶחָד רֵיק
וּבוֹ נַעֲמֹד כָּל הַיָּמִים
לֹא אֲסוּרִים בְּרָהִיטִים
קְרוֹבִים זֶה לְזֶה וּזְהֻבִּים
כְּנָפַי עָלֶיךָ כְּנָפֶיךָ עָלַי
וְהַחַיִּים יִרְחֲשׁוּ בַּחֲדָרִים הָאֲחֵרִים
בַּמִּטְבָּח וּבַסָּלוֹן
בְּחַדְרֵי הַיְלָדִים
וְיִצְהֲלוּ וְיַרְעִישׁוּ וּבָהֶם נִצְמַח
אֲבָל שָׁרָשֵׁינוּ הַשְּׁקֵטִים
מִן הַחֶדֶר הַהוּא
וְהַחֹם וְהָאוֹר וְהַשַּׁבָּת
קְרוֹבִים זֶה לָזֶה וּזְהֻבִּים
פָּנִים אֶל פָּנים
בְּרָכָה.
סיון הר-שפי, מתוך: תהלים ליום רעש, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010, עמוד 28
המשוררת בונה בשירה בית חדש, המהדהד את הבית – בית המקדש. בית זה, על החיים הרוחשים בו, מהווה אולי בעצמו תיקון לבית המקדש שחרב. אך מעבר לכך, בצד שגרת חיים - סלון, מטבח וחדרי הילדים, נשמר 'זכר למקדש'. אין זה קיר שאינו מסויד, אין בו סממן בולט של אבדן וחסר. זהו חדר שנשמר ריק, אך החדר הריק אינו תזכורת לחסר שבחיינו, אלא הוא דווקא משרה וממלא את כל הבית באור, חום, מנוחה ושלווה, ומשמש כהשראה לקדושה שיכולה להיות בחיינו - בזוגיות ובהורות ובכלל בחיים. בקודש הקודשים שהיה במקדש ניצבו שני כרובים שפניהם זה אל זה. הכרובים מסמלים את היחסים המבורכים שהיא רוצה שישררו בין בני הזוג בבית. הקדושה נובעת מזו שהתקיימה במקדש, אותה היא רוצה להשרות בחייה ובביתה, ולהצמיח בעזרתה את "עץ השגרה". כך מציעה המשוררת דרך חדשה ומלאת השראה לשימור הזיכרון בחיי היומיום, היעדר שהוא מלא פוטנציאל לחידוש החיים השואבים מהשורשים העתיקים.
ד"ר נירה נחליאל היא המנהלת החינוכית של מדרשת חנתון
מדרשת חנתון, צומת המוביל, קיבוץ חנתון 1796000
