כַּאֲשֶׁר הַגּוּף הָרַךְ / מָט לִנְפֹּל / וְהוּא מְגַלֶּה חֶרְדָּתוֹ מִפְּנֵי הַקֵּץ / לַנְּשָׁמָה, / מַצְמִיחַ עֵץ הַשִּׁגְרָה הַנָּמוּךְ / שֶׁאָבָק אֲכָלוֹ / עָלִים יְרֻקִּים פִּתְאֹם.
כך מתארת בשפתה המופלאה המשוררת זלדה את פוטנציאל הלבלוב והצמיחה שטמון גם ברגעי החרדה ואי הוודאות, ואף בשגרת החיים המאובקת, השפופה.
בימים אלה, בהם נפגשים ימי אי הוודאות מפני המגיפה עם ימי האבל על חורבן בתי המקדש, יש מקום לשאול - איך מתנהלים בעקבות חורבן? איך ממשיכים?
בשנה האחרונה אני עוסקת רבות במוטיב החורבן והבנייה החדשה בעקבותיו. אנו יכולות לראות את מוטיב החורבן חוזר במקורות וחוזר גם במיתולוגיה היוונית והמצרית, אפשר לראות זאת דרך עוף החול, אשר מת בשריפה ומתוכה קמה הציפור לתחייה מחודשת מתוך האפר.
מוטיב זה משריש לנו באופן עמוק את האמונה כי חורבן העולם הישן הוא זה שיוביל אותנו לעולם החדש
"שוברים את הכלים ולא משחקים" – זו החוויה שחלקנו מרגישים בימים האחרונים, וזה לא מצחיק. שבירת כללי המשחק הדמוקרטי במדינה מאיימת על כולנו, ובמיוחד על כל מי שחשים שהאירועים האחרונים, בעיקר בין ערבים ליהודים בתוך המדינה, פורמים את רקמת חיינו העדינה; רקמה שנטווית שוב ושוב בין קבוצות שונות.
גם כאן, בגליל, אנחנו מרגישים את האיום והחשש שהכול מתפורר, שכול מה שכבר הושג עלול להישבר.
אומרים שזיכרונות חיוביים נחרטים בזיכרון. לצערי הדבר נכון גם לגבי זיכרונות שליליים - הם נחרטים בנשמה. לפני 25 שנה, בט' באב, ממש בסיום השירות הסדיר שלי, הגעתי יחד עם אבא שלי וחברים נוספים לקרוא את מגילת איכה ברחבת הכותב המערבי. זה לא היה אירוע מיוחד - קהילות רבות קראו במשך שנים את המגילה ביחד, במעגל ברחבת הכותל, צמים וכואבים את החורבן, שכפי שחז"ל מלמדים אותנו, הבאנו על עצמנו מתוך שנאת חינם גדולה.