תהליך

סוגיה המפורסמת על סדר הדלקת נרות החנוכה מציגה מחלוקת בין בית שמאי לבית הלל: "בית שמאי אומרים: יום ראשון מדליק שמונה, מכאן ואילך פוחת והולך, ובית הלל אומרים: יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך". (מסכת שבת) הטעם של בית הלל, לפיו אנו נוהגים היום, הוא "שמעלין בקודש ואין מורידים". המילים הללו מהלכות עלי קסם. לעומתן הטעם של בית שמאי נראה סתום וטכני - "כְּנֶגֶד פָּרֵי הַחַג", כלומר כנגד מספר הקורבנות שהיו מקריבים בבית המקדש בסוכות - ביום הראשון היו מקריבים 13 פרים ומכאן המספר הולך ויורד. ובכן, מה משמעות הטעם של בית שמאי? מה עומד ביסוד התפיסה שמתחילים משמונה נרות ובכל יום מחסירים אחד עד שמסיימים בנר בודד?

"שוברים את הכלים ולא משחקים" – זו החוויה שחלקנו מרגישים בימים האחרונים, וזה לא מצחיק. שבירת כללי המשחק הדמוקרטי במדינה מאיימת על כולנו, ובמיוחד על כל מי שחשים שהאירועים האחרונים, בעיקר בין ערבים ליהודים בתוך המדינה, פורמים את רקמת חיינו העדינה; רקמה שנטווית שוב ושוב בין קבוצות שונות. גם כאן, בגליל, אנחנו מרגישים את האיום והחשש שהכול מתפורר, שכול מה שכבר הושג עלול להישבר.